את ד"ר אדווה צוק-און – רופאה מומחית ברפואת המשפחה ובגריאטריה – פגשתי באחת ההרצאות בהאבבלוגינג של יונית צוק (כן, היא אחותה). לאחר ההרצאה היא נגשה אלי ואמרה לי "תדעי לך שמה שאת עושה עם המשפחות זו חוויה משמעותית וגדולה ולעיתים גם משנת חיים". הייתי מופתעת והתרגשתי. אני יודעת שהתהליך והסרט מאוד משמעותי לגיבור הסרט ולמשפחתו, אבל ברמה כזו?
"תסבירי לי"
"נקבע ונדבר"
וככה קבענו שיחה טלפונית ודיברנו על החשיבות של תהליך תיעוד הסיפור האישי ונתינת משמעות לחיים בגיל השלישי
יצירת פרויקט משותף
ד"ר אדווה צוק און נותנת שירותים של רפואה פרטית למשפחות המתמודדות עם הורה מבוגר שאיכות חייו יורדת. היא מגיעה אל המשפחות הביתה, יושבת איתם ועם ההורה ועושה הערכה כללית של מצבו הבריאות, הקוגניטיבי, התפקודי, הנפשי והרגשי. ביחד עם המשפחה היא בונה תוכנית כוללנית שאמורה לסייע להורה לשמור על רמת חיים טובה (ככל האפשר). רמת חיים תלויה גם במצב הבריאותי, אבל גם במצב הנפשי והרגשי, ולכן אדווה נותנת הרבה פעמים המלצה למשפחה לצקת מחדש משמעות לחייו של ההורה, ליצור איתו ביחד פרויקט שימלא את חייו בעשיה ובמשמעות.
"החיים בגיל השלישי הולכים ומצטמצמים לטיפול בצרכים הפיזיים. הרבה פעמים האינטרקציה בין ההורה לילדיו מסתכמים בדאגה לבריאותו, קניית תרופות, לקחת / להחזיר, אישפוזים, כאבים, ותלונות. הרבה פעמים קל לשכוח שפעם הוא היה איש גדול וחזק, או שאמא היתה עמוד התווך של המשפחה וניהלה את כל סביבתה"
מסתבר שכשיש משמעות בחיים, או פרויקט שחשוב שמעסיק את האדם זה משפר את מצבו הפיזי. ממש כך. מחקרים מראים שכשיש משמעות בחיים ולחיים זה משאיר אנשים בבריאות, הם מתפקדים טוב יותר וחיים טוב יותר.
אחת מהמטרות של אדווה באבחון שהיא עושה למשפחות הוא לשמור להורה על רמת חיים גבוה ככל הניתן ועל איכות חייו, עם כל המגבלות הפיזיות. "הרבה פעמים אחת מההמלצות שלי היא לכתוב ספר ביוגרפי או לעשות סרט כזה. זה פרויקט משפחתי שניתן להתרכז סביבו והוא נותן עניין ונושאי שיחה מגוונים והרבה יותר מעניינים מאשר עניינים בריאותיים"
אדווה מספרת לי על משפחה שעברה תהליך עם כותבת סיפורים. במשך חצי שנה הם עבדו איתה על הספר, שמעו את סיפורי העבר, דיברו על היחסים ועל תובנות החיים של אימם. בתחילת התהליך, היא מספרת, "האם היתה במצב מאוד ירוד קוגנטיבית ובסופו חל שיפור משמעותי במצבה ובתקשורת שלה עם הסביבה".
"המוצר המוגמר הוא חשוב ומאוד משמעותי להורה ולמשפחה, אבל יש חשיבות לא פחות מזה לתהליך, לקשר שמתחזק בין בני המשפחה בעקבות כך"
להחליט לעשות סרט משפחתי זה לצאת למסע. לפעמים זה ממש מסע פיזי בין מקומות שונים ולפעמים זהו מסע בדמיון, לזמנים ולתקופות אחרות. אבל תמיד זה מסע שהוא גם רגשי-חווייתי.
לקראת יום הולדתו ה-80 של יורם, החליטה פסיה לקחת אותו ואת ילדיהם למסע בארץ במקומות המשמעותיים ליורם. בהתחלה הוא די התנגד, לא היה לו נח עם כל תשומת הלב הזו, ובפרט כשהכל מתועד במצלמות שלנו והוא יצטרך לדבר ולספר. הוא אדם סגור, נזהר במילותיו ולא מרבה לפרט ולספר על תקופות בעברו. ובדיוק בגלל זה בני משפחתו רצו לצאת איתו למסע. ככל שעבר הזמן, יורם נפתח ושיתף פעולה ובסופו של תהליך, לאחר שהוקרן הסרט ביום הולדתו מול משפחתו המורחבת – הודה יורם בפני שהוא אפילו נהנה מהתהליך.
החוויות ממסע השורשים של יורם אדר
חזרה למערכת היחסים הראשונית
"יש המון יתרונות לעשייה כזו, לשני הצדדים. ההורה מרגיש שוב מוערך, מקשיבים לו ומתעניינים בו, והבן/בת יכולים לרגע לשחרר את המקום של המבוגר האחראי והתמסר לסיפורים ולהתליך"
ילדים אוהבים לשמוע סיפורים. בעצם, כולנו אוהבים לשמוע סיפורים, וכולנו אוהבים לחזור להיות ילדים, ולו לרגע אחד. הרבה פעמים, אחד הקשיים הגדולים של הילדים בטיפול בהורים הוא חילוף התפקידים שקורה כאשר ההורים מזדקנים. אבל כשאנחנו יושבים ומקשיבים לסיפורים של ההורים על עברם, על ההסטוריה המשפחתית, על מה שהיה פעם, יש בזה מעין חזרה לילדות, חזרה למערכת היחסים הראשונית שבו ההורה הוא היודע, החזק. הוא ההורה, והילד – הוא הילד.
אני רואה את זה גם בתהליך עשיית הסרט, הרצון של הילדים לשמוע את הסיפורים, ההתרגשות בימי הצילום כשהסיפורים מתחילים לזרום בשטף. החוויה של דור הבנים בימי הצילום היא חזקה מאוד ועצמתית. יש בה התרגשות והזכרות, לראות את ההורה שוב כאדם שלם, חזק, בעל יכולות ועשייה. גם אם זה לא תמיד מודע, תחושת ההתקרבות והפתיחות תמיד שם.
השלמה עם החיים שהיו
בסיום שיחתנו שאלתי את אדווה אם היא חושבת שיש משהו שמאפיין את האנשים שבוחרים לתעד את סיפור חייהם (בסרט או ספר) לעומת אלו שלא. "אני חושבת שאלו שבוחרים לספר את סיפורם הם אנשים שמרגישים שיש להם מה להגיד. שיש מסרים שהם רוצים להעביר הלאה. בד"כ הם גם אנשים הגאים במה שעשו והשיגו בחייהם. הרבה פעמים לאורך התהליך עצמו האדם מתבונן שוב במסע חייו ומשלים עם מה שהיה ומה שלא היה, ואנשים ששלמים עם חייהם הם אנשים בריאים יותר ושמחים יותר."
במהלך תהליך עשיית הסרט אנו מתבוננים בתמונה הגדולה ופעמים רבות היא מתבהרת ודברים שלא נראו קודם, פתאום מאוד ברורים ומובנים. התהליך עם עמנואל היה ממש כזה, במשפט אחד שנאמר כאילו כדרך אגב תוך כדי הצילומים התבהרה התמונה הגדולה. זה היה כשהוא דיבר על הבריחה שלו מגרמניה בגיל 11 ואמר "אדם שהיה פליט אין לו תקנה. הוא לא יכול להכות שוב שורשים" ובמשפט הזה בעצם הסביר את הסיבה לכך שנדד רוב חייו ועסק באנתרופולוגיה ובחקר החברה הבדואית. לסיפור המלא של עמנואל
לסיכום,
שני דברים מאוד רגשו אותי בשיחה עם אדווה: האחד, שיש הוכחות מחקריות לתחושות שאני מסתובבת איתם – שהתהליך של סיפור ותיעוד החיים הוא תהליך מרפא, מבריא ומשפר את איכות החיים. שיש לזה הכרה גם בעולם הרפואה.
והדבר השני, שבכל גיל ובכל שלב בחיים אפשר למצוא עניין ומשמעות. ושנפלה בידי הזכות לתת את המתנה הזו לאנשים שבוחרים בכך.
תודה גדולה לאדווה ששיתפה אותי בתובנותיה וניסיונה בעבודה עם משפחות והורים בגיל השלישי.
ד"ר אדווה צוק און נותנת שירותים של רפואה פרטית למשפחות המתמודדות עם הורה מבוגר שאיכות חייו יורדת. היא מגיעה אל המשפחות הביתה, יושבת איתם ועם ההורה ועושה הערכה כללית של מצבו הבריאות, הקוגניטיבי, התפקודי, הנפשי והרגשי. ביחד עם המשפחה היא בונה תוכנית כוללנית שאמורה לסייע להורה לשמור על רמת חיים טובה (ככל האפשר).
הפייסבוק והאתר של ד"ר אדווה צוק-און
פוסט מאוד חשוב כי לפעמים אין מילים ואין גשרים לשיחה עם אדם מבוגר
שילוב של ידע ומיומנויות נותנים רגעי קסם במשפחה
גילוי נאות אדווה זו בתי האהובה ורק לאחרונה שאלתי אותה מה נותנים לאדם בן 80 שיש לו הכול? תוכי הייתה התשובה
בינגו בעל השמחה ובעיקר אישתו החלו לספר בהתלהבות על התוכי הקטן
תוכי זה רעיון מעולה :)… כל דבר שיכול להוות את הגשר הזה, הבין דורי הוא מבורך
פוסט מרגש ברמות. והסרטון עשה לי דמעות. את עושה מצווה אנשים צריכים פשוט להבין את החשיבות שת זה לעומק
אני חושבת שקשה מאוד להבין בראש את גודל הדבר. אנשים מבינים את זה דרך החוויה ודרך היציאה למסע כזה. כל המילים שנאמר לא משתוות לתחושת הלב המתרחב והקשר המשפחתי המתחזק. תודה מותק
חיבור בין נקודות הזמן, לצאת מהיום יום, מהכאב והקושי, לראות פנים מוארות ומחייכות, הלב מתמלא דרך הסיפור חיים. סוג של שליחות שלך ושל אדווה
תודה מותק. זו אכן חוויה גדולה וחזקה למשפחה – למבוגר ולילדיו (ונכדיו… וניניו.. ). והסיפורים עצמם יותר גדולים מהדמיון….
חמוטל יקרה,
מאוד התרגשתי לקרוא את הפוסט שלך. פוסט מעניין וחשוב.
הוריי בני 88 ולרגע אני שוכחת את זה כשאני קוראת פוטס על " גיל הזהב" , על קשישים, על זקנים… שוכחת שההורים שלי לגמרי בגיל הזהב.
מה שמבלבל אצלם זה שאבא שלי עדיין עובד במשרה מלאה. מנהל את המשרד שלו (משרד עו"ד) ביד רמה ותמיד הוא בפגישות או עסוק לדבר. הוא פלא מהלך. אמא שלי מתפקדת לחלוטין ללא עזרה. שניהם צלולים שאין דברים כאלה ומתפקדים. שרק יהיו לי בריאים אמן.
אחד הדברים שהם הכי אוהבים זה לספר את הסיפור שלהם. לנו לנכדים.. לנינים..
הוריי הם דור תש"ח דור עם המון סיפורים מרתקים. אנשים שחוו לא מעט דברים קשים בחיים שלהם.
לפני כשנה וחצי פנו אליהם על מנת לתעד אותם בסרט מטעם מדינת ישראל.
מסתבר שאיתרו בארץ את כל מי שחי מדור תש"ח וערכו לו ראיון שיישמר לדורות הבאים. ראיון מצולם של 3 שעות.
הם מאוד התרגשו מהמחווה הזו. מאוד מתקשר לי לנושא של הפוסט הזה וכמה ערך מוסף יש למקום הזה של תיעוד.
רעיון נהדר לעשות פוסט עם אדווה.
השילוב של שתיכן מעולה להבנת הנושא הזה. מסכימה עם שתיכן לגבי מה שנאמר כאן ובשורה התחתונה…
אני רואה את הוריי ולחלוטין מסכימה שתהליך של סיפור ותיעוד ותעסוקה והפעלת הראש והלב…רק עושה להם טוב. נותן להם להרגיש שהם עדיין שווים. שיש ערך לזכרונות שלהם. להם.
שיש להם משמעות הרבה מעבר לעצמם אלא גם להעביר הלאה…
בכל גיל אפשר למצוא משמעות, לאהוב, להתאהב, לפרוח.
יקירה, איזה מרגש לקרוא על הורייך. זה פלא בעיני שאנשים מגיעים לגילאים האלה בצלילות ובתפקוד מלא והם שמחים, מלאי חיים וחיוניות. זכית. וגם הם.
אני שמחה לשמוע שהמדינה מתעדת את הסיפורים של הדור הזה (מעניין איפה שומרים את זה). זה באמת דור נדיר שעבר כל כך הרבה תהפוכות בחייו. ראיתם את הראיון? האם נתנו לכם את החומרים?
תודה רבה יקירה
אני כל כך מעריכה אנשים שמקדישים את חייהם ואת עיסוקם לעבודה עם מבוגרים. מודה שלי אישית יש רתיעה מזה, כנראה עוד מילדות. חוששת מאוד מהזקנה ומרותקת לקרוא אנשים מבוגרים מספרים את הסיפור שלהם. תודה על הפוסט הזה, הוא מקסים ומעורר מחשבה.
מעניין שיש בך גם רתיעה וגם משיכה אל האנשים והסיפורים.
תודה רבה
פוסט מקסים, אכן מאשר שכשיש מטרה ויש תועלת יש כוחות.
קצת עצוב לי על כל הסיפורים של המשפחה שלי שכנראה בחלקם כבר לא יסופרו.
את עושה עבודת קודש.
אהובה, כל סיפור יכול להיות מסופר…
תודה