מה הסיפור פה? – התהליך של שלי שלו

את שלי פגשתי לראשונה בפרלמנט של יונית. אני חושבת שלא החלפנו מילה כל הקורס… יש אנשים שתופסים לי את העין גם בלי להגיד מילה. איכשהו היה לי ברור שיש בה הרבה יותר ממה שרואים וממה שהיא מראה… אז עוד לא ידעתי עד כמה…

בפעם הראשונה שפניתי אליה, היא הסתכלה עלי במבט של "נראה לך?!?" ואמרה לי "כן, כן.. יום אחד אני אעשה סרטון. בנתיים לא!"
בפעם השניה היא הסתכלה עלי בחיוך ואמרה לי "באמת?? שנעשה סרט?". חייכתי ועניתי לה "ברור!"
בפעם השלישית כבר לא הייתי צריכה להגיד כלום. היא הסתכלה עלי ואמרה "טוב, בואי נחשוב על זה… אני לא מבטיחה כלום!"
התחלנו לחשוב.
התהליך היה ארוך ונמשך על פני שבועיים של שיחות והתכתבויות. בכל שיחה עלה עוד משהו, עוד רובד נחשף, גיליתי עליה עוד ועוד דברים: המסלול המקצועי, הפרסים שזכתה, הרצון לאמהות, האהבה לבן-זוגה, שהיא למדה גם איפור ומשחק, למדתי על סבתא שלה ומי היא היתה בשבילה. וגם מה היא חושבת על מליון ואחת נושאים – נשים ופמיניזם,  הורות וחינוך, מותגים, עצמאיות, עסקים קטנים וגדולים, וכמובן מיתוג ואסטרטגיה.
ככל שהעמקתי, נהיה לי יותר בלאגן. הוצפתי במידע, במסרים, בחזון שלה, בחיבורים ואסוציאציות, בנתונים… ואז, פתאום הבנתי!
ככה הראש שלה עובד. קיבלתי את מה שרציתי, את הזכות להכנס לרגע לראשה לראות מה קורה שם.

זה מה שקורה שם
קודם יש בלאגן, ומתוכו, כאילו מעצמו, נוצר הסדר. הדברים נהיים לה ברורים ברגע אחד. זה הפיצוח. ככה היא ממתגת עסקים. ככה היא פותרת בעיות.
[מכירות את הסצינה מנפלאות התבונה, שכל גזרי העיתונים והמילים מתעופפות להן באויר ומתוך הכאוס הוא פתאום רואה בבירור את התשובה? אז כזה.]
אם ככה, אז דוקו זה בדיוק מה שנכון לה. עכשיו אני רק צריכה לעזור לה להשתחרר מול המצלמה. לתת לדיבור לשטוף אותה. ומידי פעם למקד אותה… 🙂

קבענו יום צילום. בלי תסריט מדויק. בלי ליין-אפ מסודר. אני ידעתי שמתוך הדיבור על הנושאים שקבענו יווצר הסיפור.
ככה זה עובד אצלי, בשלב התחקיר אני שואלת מיליון שאלות, רובן לא קשורות באופן ישיר לסרט. הן נותנות לי תמונה רחבה יותר. שלב התחקיר מאפשר לי להכיר את האדם שמולי, מכל מיני כיוונים, על כל רבדיו. בסוף רק חלק קטן מאוד מזה יכנס, אבל מה שיכנס יהיה מדויק ונכון.
כי לפני שמצמצמים ומדייקים, צריך לפתוח ולהרחיב…

 

להראות במקום לספר

בוידאו אפשר להראות את כל מה שאת לא רוצה להגיד אבל רוצה שאנשים ידעו עליך. בגלל זה זה כל כך עוצמתי ולעיתים גם כל כך מפחיד.
בוידאו, כמו בכל אמנות אחרת, הכל עובר – התוכן והמהות. הדברים שאת רוצה להגיד, באופן מודע, שחשוב לך לספר. ביחד עם מי שאת, האנרגיה שלך, הכח, המהות. הדבר הזה, שלא משנה מה תעשי, תמיד יהיה איתך.

שלי היא עולם ומלואו. היא מדברת בקצב מהיר, וחושבת בקצב עוד יותר מטורף. יש לה בראש כמות מידע וידע שלא יאומנו, והיא עושה חיבורים וקישורים מטריפים. היא אסוציאטיבית וקופצנית. היא גם, מצחיקה, קשובה ורגישה. והיא מאוד מדויקת. את כל זה רציתי להעביר לצופים שלה, בלי שהיא תגיד את זה…

איך מספרים תהליך?
אני אוהבת תהליכים. דברים שנוצרים, שמתפתחים. אני מאמינה שדברים משתנים לאט. לא בבת-אחת.
בתהליכי יצירה, מה שרואים על פני השטח הוא סוף התהליך (ולפעמים בגלל זה, נראה שזה קרה פתאום. בבום). אבל ההתחלה היא פנימית, בשינויים קטנים  ונסתרים מהעין שקורים לרוב בתוכנו, ולפעמים אפילו אנחנו לא ממש מרגישות את זה… פעמים רבות, בדיוק שם מסתתר הסיפור המשמעותי.

העבודה עם שלי היתה מאתגרת במובן הזה. התהליכים שקורים בראשה הם מרתקים, אבל כמעט ואין להם ביטוי חיצוני. היא לא יוצרת דברים מוחשיים, היא מייצרת תהליכים, בונה אסטרטגיות, מניעה פרויקטים. הפיצוח שלה הוא המשמעותי בתהליך של מיתוג.

 

דוקומנטרי ועסקים?

כשאנחנו חושבות על סרט דוקומנטרי אנחנו חושבות על סיפורים גדולים, על אנשים גדולים, על פרויקטים של שנים. על יוצר עם מצלמה שעוקב אחרי סיפור. וזה נכון. ככה יוצרים סרטים דוקומנטריים. אבל המהות של הדוקומנטרי היא הדיאלוג עם המציאות, היא בכך שהיוצר לא בא לביים ולסדר את המציאות (למרות שברמה הפילוסופית אפשר להתווכח על זה), השחקנים שלו הם אנשים שאינם שחקנים והם מתמודדים עם הדרמה בחייהם האישיים.
הכח של הדוקומנטרי (בעיני לפחות) שהוא מביא את האדם באופן לא מבויים. הוא מראה את סיפורו דרך העיניים שלו.

 

ואיך כל זה קשור לעסקים?

עסקים עושים עם אנשים. בכל עסק, גדול או קטן ככל שיהיה, בסוף נמצאים אנשים שהקימו אותו, שהיה להם חזון, ויש להם חלום. שיש להם סיפור שהוא הלב והנשמה של העסק שלהם.
אני מגיעה לימי הצילום עם תסריט כללי, אני יודעת על איזה נושאים אני רוצה שנדבר, מה מטרות הסרט ומקום הצילום. זהו. אני מחפשת את הכנות,  את הרגעים האנושיים הלא-מבויימים. המבט המהורהר, המילים שלרגע מתבלבלות, העיניים שבוהות בחלל כשהראש חושב. אני מחפשת את התובנות שמגיעות כאילו משום מקום, את שטף הדיבור שפורץ החוצה כשמדברים על הדברים שחשובים באמת. הדברים שנוגעים עמוק בנשמה…
וגם אני והמצלמה חלק מהעניין כל הזמן. אנחנו חלק מהדינמיקה  שמאפשרת להיות 'לא מבוימת'. וזה ממש לא פשוט 'להיות את' כשאת מול מצלמה (שלא לדבר על שתי מצלמות).

ושלי? היא התמודדה עם זה בגבורה גדולה. התמסרה לתהליך, ושיחררה שליטה (ובינינו, זה לא קל לאף אחת מאיתנו) ושיתפה במחשבותיה על נשים, עצמאות, מותגים, עסקים, הורות ומשפחה.. וגם כסף. כן. דיברנו גם על כסף…

היא עשתה קפיצה גדולה והתמודדה עם הפחד מהוידאו. העזה להיות היא ולתעד את זה.
ואני אגלה לכן בסוד, שהיא גם אוהבת את מה שיצא. וגם זה תהליך.
זה לא קורה בצפיה הראשונה, ולא בשניה או השלישית… אבל אחרי תהליך של עריכה וצפיות חוזרות ונשנות, את אוהבת את עצמך קצת יותר. ככה. כמו שאת.
וזה בדיוק הריפוי שבוידאו (מבטיחה לכן בקרוב פוסט על וידאותרפיה ועסקים… )

אז אחרי שהכרתי את שלי לעומק, על כל רבדיה וצדדיה
אני שמחה אפילו יותר  להיות לקוחה שלה
כי אם יש מישהי שיודעת להקפיץ עסקים ולמתג אותם – זו שלי.

כל הפרטים על הדוקו העסקי ממש פה
בחודש הקרוב (עד אחרי הפסח, 22.04.17), אתן מקבלות מתנה ממני – סרטון מכירה קצר (30 שניות) לאחד המוצרים/השירותים שלכן

 

זה הבלוג – shellyshalev.co.il.  – מצחיק, מעשיר, מלא אסוציאציות, חכמה ורגישות. מומלץ לעקוב
וזה העמוד פייס – שלי שלו – מיתוג אסטרטגי