מסיבת פרידה אחרת – צילומים. עירום. וסרטן השד

 

תכירו את יעל רותם. בחורה צעירה ונמרצת. מצחיקה, אינטלגנטית ושמחה. גרה במרכז תל-אביב. עורכת-דין. והיא בסיכון גבוה לחלות בסרטן השד.

אני מחפשת צלמת לצילומי עירום – ככה התחילה שיחת הטלפון שלנו.
שתקתי. חיכיתי שתמשיך [ובעיקר הופתעתי]…
בסוף החודש אני עוברת כריתה של השדיים. אני רוצה לעשות צילומים, סוג של 'מסיבת פרידה' כזו…
בום!
ואוו. איזה אומץ. אני אומרת לה [כי לא מצאתי שום דבר אחר להגיד באותו הרגע].
השיחה בינינו נודדת למחוזות סרטן השד… היא מספרת את הסיפור שלה. אני את שלי. אנחנו מחליפות דעות ורשמים. וחוויות ופחדים…
אז את מסכימה? היא שואלת בסוף
ברור

מרגע ההחלטה ועד לניתוח עצמו, היא עוברת עליות ומורדות, שואלת שאלות, מטילה ספק, בוחנת, בודקת, מחפשת מה נכון לה. בין הפגישות עם הרופאים השונים מתחיל גם תהליך של פרידה. כן. פרידה משני איברי גופה. והיא גם מחליטה לתעד את כל התהליך עם כתבת מערוץ 1 כדי לספר לאחרות, שידעו שזה אפשרי.

 

צילומים. עירום. נשים

וככה נפגשנו, בשישי בצהריים, בדירתה בת"א: יעל וחברה שלה, ואני ויפעת עמיאל כתבת ערוץ 1. ארבע נשים, שכל אחת מבינה את המורכבות והקושי, וכמה אומץ צריך כדי לעמוד עירומה מול המצלמה.

זה מאוד אינטימי. מאוד אישי. בהתחלה זה מביך  ולוקח זמן התרגלות.
אני יודעת שזה יצליח רק אם תיווצר אינטימיות, ושקט ובטחון. רק אם היא תצליח להשתחרר באמת יצאו התמונות שהיא (ואני) רוצה.
בחרנו להתחיל בחדר השינה. זה החדר הכי אינטימי בבית. זה החדר בו מרגישים הכי 'אני', המקום בו אנחנו יכולים להרפות, לשחרר…
חדר השינה שלה קטן יחסית, צבוע בצבעי כתום-צהוב. חם ונעים. אידיאלי.
אני מתחילה בצילומים עם בגדים, נותנת לה להתרגל אלי ואל המצלמה.
"תגידי לי מה לעשות" היא אומרת, "תביימי אותי". ואני נותנת לה הוראות קטנות "תרימי קצת את הראש", "תסתכלי אלי / לחלון" מהר מאוד היא 'לומדת' להיות מול המצלמה ואני כבר לא צריכה לתת הוראות… כשהיא מרגישה מספיק בנח היא ממשיכה הלאה ומתחילה להוריד בגדים.
בשלב מסוים הגיע גם היין…

החברה מעודדת, מצחיקה אותה, מדברת איתה על הא ודה ואנחנו מצלמות – אני אותה והכתבת אותי ואותה…. לאט לאט נהיה לה נח יותר ויותר. מידי פעם היא שמה  שרשרת או וסט, או כל מיני אביזרים אחרים לגיוון ולהנאה.

בין לבין אנו משוחחות על המשמעויות של ההחלטה. על השנתיים האחרונות שעברו עליה, כשהבינה שהיא בסיכון גבוה מאוד לחלות (כי אימה חלתה ואחותה וגם דודה). על הפחד היום-יומי למצוא גוש, ועל ההחלטה להפסיק לחיות עם הפחד הזה. לא לתת לו לנהל לה את החיים. מדברות על התקווה והחיים שאחרי הניתוח. וגם על הבחירה לתעד את הכל.
אנחנו עוברות לסלון. שם היא כבר ממש משוחררת  (וגם היין עושה את שלו). היא מרגישה חופשי לעמוד, לשבת, להסתובב, להיות טבעית יותר. על הספה. מול החלון. נראה שהיא אפילו נהנת מזה…
היה כיף. צחקנו הרבה. דיברנו, שיתפנו.
היא היתה כל כך יפה בעיני, כל כך אמיצה.

 

סיפור. בתוך סיפור

בכל פעם שאנחנו מתעדים אירוע מחיינו אנחנו מכניסים לסיפור עוד סיפור.
את סיפורו של המתעד.
כל תיעוד וכל סיפור עובר דרך המסננות של מי שמספר אותו. והמספר, גם הוא יש לו סיפור. גם הוא בא עם היסטוריה וחוויות, אמונות, תפיסות, תקוות, פחדים, ודפוסים ועוד ועוד מלא דברים שאנחנו לרוב לא נותנים את דעתנו עליהם. אבל הם שם. כל הזמן.

אני מכירה את סרטן השד. די מקרוב. לא בגופי אבל מסביבי כבר הרבה שנים נשים קרובות ואהובות מאוד חלו והבריאו (או בתהליכי הבראה). וגם אמא שלי, שלרגע הבריאה ואז זה חזר.
היא נפטרה לפני  9 שנים.

כשהייתי בת 17 אמא שלי עברה את הכריתה והשיחזור.  זמן מה אחרי כשהמקום החלים היה לה חשוב להראות לי איך זה נראה (האמת, עד היום אני לא יודעת למה זה היה לה חשוב…) אבל אני פחדתי. לא הסכמתי לראות ובטח שלא לגעת… עברו עוד כמה חודשים ושוב היא ביקשה להראות לי.
הפעם הסכמתי. ישבנו בחדר. נגעתי. צחקנו. בכינו
דיברנו על 'המחלה' על הכריתה, על נשים, נשיות, עליה ועלי. על ההתמודדות.
זו היתה הפעם היחידה במשך שנים רבות שדיבנו ככה על הסרטן ועל מה שהיא עוברת בפתיחות כזו.
באינטימיות כזו.

 

 

כשאני מתעדת אני  לא באה 'דף חלק'. פשוט כי אני לא.
אני בוחרת (במודע או שלא) מה לתעד מתוך כל המציאות שלפני. הדברים שיתפסו את עיני, השאלות שאשאל, הדברים שירגשו אותי ומה שלא, כל אלו ביחד מבנים את הסיפור שיסופר… אני מתחברת לסיפורים, לאנשים, לחוויות שלהם. אבל אני זוכרת כל הזמן  שגם הסיפור שלי נמצא שם ברקע…
ואם הייתם קשובים, שמתם לב שיש פה כבר שלוש מספרות: יעל. ויפעת שמתעדת אותה לאורך כל הדרך. ואני, שהצטרפתי לרגע קטן במסע הזה….
בקרוב, יהיה סרט (או כתבה) עליה בערוץ 1.

 

סיפורים שמתערבבים

זה היה מפגש עוצמתי ומרגש בשבילי. מעבר לחוויית הצילומים [וזו חוויה נהדרת. חזקה. כייפית ומשמעותית], מעבר לחיבור האישי עם יעל, יש פה סיפור של מישהי אחרת שגורם לי להתבונן בסיפור שלי. שמעלה בי זיכרונות טובים וגם קשים. שמציף את האהבה לנשים יקרות לי שהתמודדו, ואחת שעדין מתמודדת. וגעגוע אחד גדול  לאמא שלי…

אני מקווה שהתמונות הצליחו לשקף את איך שאני ראיתי את יעל באותו היום – יפה, אמיצה, מיוחדת, שלמה ובטוחה בדרכה.
ואני מקווה שעוד שנים, (ובכל פעם) שהיא תסתכל עליהם היא תיזכר במסיבת הפרידה הזו בשמחה ובחיוך, והיא תצליח לראות את מי שהיא גם מעבר למעטפת הגוף….

היום יעל כבר אחרי הניתוח. ההחלמה מתקדמת לפי הפרוטוקול. ונראה שהיא בדרך הנכונה.
ואני? מיד אחרי שיחת הטלפון איתה קבעתי תור לבדיקות השנתיות השגרתיות.
הכל בסדר. תודה.

—

תודה שאתם קוראים.
תודה שאתם איתי במסעות ובסיפורים

יעל כמובן אישרה את הפירסום וכל התמונות. לעולם לא הייתי עושה זאת ללא אישורה.

אם גם לכם יש סיפור או התמודדות ששווה לתעד אותה. בסטילס או בוידאו, דברו איתי ונמצא את הדרך שהכי מתאימה לכם