סרט אישי באמצע החיים – ראיון עם ד"ר מיכל אדמתי

אני מתקרבת בצעדי ענק לגיל 40, כבר תקופה לא קצרה שעובדה זו מעלה בי שאלות רבות ותהיות על עצמי, על חיי, על הבחירות שעשיתי, על המקום שהגעתי אליו והמון מחשבות על לאן אני רוצה להמשיך מפה. ברור לי שזו שנה משמעותית בחיי. שזו נקודת זמן להתבונן, להקשיב, לשאול שאלות. ומכיוון שאני בן-אדם מתעד במהותי, התחלתי לחשוב איך לתעד את כל המחשבות האלו והתהליך (כי ברור שצריך לתעד את זה…)
הרעיון לעשות סרט על אמצע החיים התעורר בי לפני כמה חודשים. התגובות של החברים סביבי נעו בין הפתעה (מה? למה?!) לבין נימוס ("כן… רעיון מצוין… יום אחד, כשיהיה יותר זמן פנוי"), לבין זעזוע מוחלט (מה את בת 80?!? למה לסכם את החיים בגיל 40?)
ניסיתי להסביר שזה לא סיכום זה תיעוד. זו חווייה.

עזבתי את זה. אבל המחשבות, הרעיון לסרט על אמצע החיים לא עזב אותי. (ואני כבר למדתי – רעיונות עקשניים, שלא עוברים עם הזמן, סופם להתממש…). ואז נתקלתי בשיחת פייסבוק בה מיכל אדמתי כתבה שהיא עשתה לעצמה סרט לכבוד גיל ה-40 שלה. מיד קפצתי על המציאה.
מיכל אדמתי היא מאמנת, מלווה ומנטורית אישית לאנשים בצמתי חייהם. פגשתי אותה לראשונה בפרלמנט  של יונית צוק, והתאהבתי בבלוג שלה – נתיב האור. היא עוסקת בליווי רוחני ויש לה כלים רבים ומגוונים. היא נעימה, מלאת חכמה וקשובה. היא אישה של תהליכים.
הזמנתי אותה לשיחה – לספר ולשתף על ההחלטה לעשות לעצמה סרט "ככה סתם" באמצע החיים

חוויה. יצירה. מסע

"זה התחיל בטעות. הייתי צריכה לעשות לבעלי משהו ליום הולדת 40 ורציתי להפתיע אותו. לא רציתי לתת סתם מתנה. היה חשוב לי שזו תהיה מתנה משמעותית. אז, לפני 16-17 שנה זה היה משהו מאוד מיוחד ושונה. לא כמו היום… עשיתי לו סרט הפתעה כמתנה שתיעד את חייו בכל מיני היבטים ושהוא השתתף בו ללא ידיעתו.
הסרט היה מאוד מוצלח ומרגש וגם מאוד נהנתי מתהליך היצירה עצמו. זה פרויקט שמשתף הרבה מאוד אנשים ויש בו עשיה משותפת. ביחדנס כזה, של כל המשפחה (חוץ ממנו, כמובן, כי זו היתה הפתעה). אחרי הניסיון הראשון, ואחרי שראיתי כי טוב, עשיתי סרטים גם לילדים שלי לימי הולדת, לבר ובת מצווה ואז כשהגעתי לגיל 41… החלטתי שעכשיו תורי! שהגיע הזמן לעשות סרט גם לעצמי…כזה אשר מתעד את כל הדרך שעברתי עד הלום וזורע זרעים לקראת העתיד."

בנקודת הזמן הזו, לפני כ-16 שנה, מיכל סיימה את מסעה הארוך והמאתגר אל הדוקטורט וצברה כבר ניסיון כמנהלת בכירה בארגונים וכדירקטורית במועצות מנהלים של חברות גדולות בישראל. כמו שהיא מספרת, משהו בה התחיל לזוז  והתחילו לקרות לה "דברים מפתיעים ולא צפויים" ובגלל שהיא חוקרת מלידה ואוהבת להבין כל דבר לעומק, היא החלה לחקור את הדברים, לנסות להבין מה קורה לה, לשאול, לחפש תשובות.
"כשהגיע יום הולדת 41, רציתי לעשות לעצמי מזכרת שתתעד את כל התהליך שעברתי בשנה-שנתיים האחרונות כדי שאוכל בהמשך להתבונן אחורה ולהזכר. התחלתי להיחשף ב"מקרה" לעולמות הרוח ע"י כל מיני התנסויות שהגיעו אלי. הרגשתי שאני מתרחבת מעבר לעולם הרציונאלי והטכני. התהליך שעברתי פשוט העיף אותי גבוה, הבנתי שהוא מאד משמעותי ורציתי שתהיה לי מזכרת מהתקופה הזו".

תהליכים. שינויים. ריפוי.

"יצירת הסרט הוא תהליך מרפא. בשבילי הוא היה סוג של "יציאה לאור".
הייתי ביישנית. לא העזתי לעמוד מול קהל. פחדתי מהחשיפה. ממקום כזה, הרעיון לעשות סרט היה מהפכני ומפחיד כאחד. ועם זאת, היה לי ברור שזה משהו שאני צריכה לעבור דרכו. בסרט הזה, העזתי לספר את הסיפור שלי.  להצהיר על החזון שלי. ההתבוננות הזו עושה סדר בדברים. זה סוג של מפה – מפת חיי – מאיפה באתי, מה עברתי בדרך ולאן אני רוצה להמשיך ללכת"

כיום, מיכל היא מנטורית לצמיחה והתפתחות ומלווה אנשים וארגונים בצמתי חייהם. היא משלבת בעבודתה המקצועית כלים רוחניים רבים, ומגוונים ויש לה ידע רב. השיחה בינינו כמובן גלשה למחוזות הטיפול  האימון והליווי של אנשים במסעותיהם שלהם. ומקומו של התיעוד והנרטיב האישי כחלק מתהליך ריפוי.
"עשיית הסרט היא מסע בפני עצמו. תהליך של התבוננות ובחירה. בדיקה, דיוק, ובחירה מחדש. התבוננות על נקודת הזמן הנוכחית בחיים והבחירה מה ואיך לספר. הדרך שלי כללה צילומים, הקלטת קריינות (וכתיבתה – שזה החלק המשמעותי) בחירה של שירים, מוזיקה, תמונות. כל שלב כזה מפגיש אותנו שוב עם השאלות אישיות שלנו. הצלמת שאיתה עבדתי עזרה לי מאוד לבנות את הסיפור, לבחור ולדייק. אני חושבת שאי אפשר לעשות את זה לבד. תמיד צריך עוד עין חיצונית…זה כייף גדול! ובכלל….ככל שאני מדברת איתך יותר, מחלחלת בי ההבנה שזה תהליך מאוד מרפא, הוא מאפשר סגירות מעגלים, השלה מעצמנו את כל מה שלא צריך יותר והתקדמות הלאה ממקום נקי יותר ושלם יותר"

באמצע השיחה, מיכל מוסיפה נקודה שלא חשבתי עליה – על תהליך של צמיחה וגדילה ממקום טוב ולא רק ממקומות של כאב וקושי. "רוב האנשים מאמינים כי השינוי או הצמיחה למקומות חדשים באה ממקום של כאב ומשבר, כשמשהו בחיים "לא עובד", נשבר, או לא הולך כמתוכנן. כאשר המציאות "מכה" בפנינו. אבל אפשר לצמוח גם ממקומות טובים. אפשר להתבונן על התהליך שעברנו גם כשזה מצליח, גם כשאנחנו מרוצים מחיינו ומעצמנו גם ממקום טוב, חזק ובריא.  תהליך כזה תמיד מעצים ומחזק ולא תמיד סופו צריך להיות שינוי רדיקלי בחיים".
נקודה מעניינת, נכון?
בעיני זו תפיסה חדשה ושונה ואני בוחרת לאמץ אותה.

תיעוד. זיכרון. נקודה בזמן.

"הרגשתי שאני עוברת מצד אחד של הנהר לצד השני. שאני משאירה בגדה אחת את כל מה שאני כבר לא צריכה ומגיעה לגדה השנייה עם מקום פנוי ועם מוכנות לקבל וללמוד דברים חדשים. הסרט הזה בא להזכיר לי את זה. עד היום, כשאני חוזרת לסרט שעשיתי לעצמי אני מתרגשת. אני גאה בתהליך שעברתי ונהנית לראות את עצמי ואת משפחתי כפי שהיינו לפני כ-16 שנה. אני נהנית להיזכר בהלך הרוח שהייתי בו אז. הסרט משקף את נקודת הזמן ההיא. אז, כשהייתי בת  41. ולא רק אני מפיקה מכך תועלת גם הלקוחות והתלמידים שלי מתרגשים מהסרט הזה ולומדים ממנו המון על עצמם ועל מסעם האישי. הסרט נותן להם השראה עצומה לדרך שלהם. לא התכוונתי לזה כשיצרתי אותו, אבל הוא מספר על דרך, על שינוי, על מחשבות והתמודדות בצומת חיים מרכזי ואנשים מתחברים לזה ושואבים מכך כוחות ואמונה"

כמו בכל תהליך יצירה, בסוף התהליך מתקבל משהו מוחשי, שיש לו נוכחות בעולם. משהו שהוא שיקוף או בבואה של מי שיצר אותו… ועוד קצת. נוצר משהו שאפשר לחזור אליו, גם שנים אח"כ ולהתבונן בו שוב.. אין פעם שאני חוזרת אחורה לסרט הזה ואני לא מתרגשת מחדש. בכל פעם שאני צוללת איליו, אני ממש חיה אותו מחדש. אני נהנית לראות ממרחק הזמן איך נראיתי, איך נראתה המשפחה שלי, מה חשבתי ואיך כל הדברים שיש בי היום שנדמה לי שהם "חדשים" – התוצר של השנים האחרונות – היו שם כבר אז במלוא הדרם רק שאני לא יכולתי לראותם אז. כל טביעות הנשמה שלי ומי שאני. זה דבר מדהים. אין תחליף לתחושה המרוממת הזו. מומלץ לכל אחד ואחת בחום!!!"

לסיום, שתינו מסכימות שזו דרך חווייתית מאוד ומאתגרת לתעד אירועים ותהליכים "סרט באמצע החיים לא נועד כדי לסכם את החיים, אלא כדי לעצור לרגע, להתבונן, להנציח את נקודת הזמן בו אנו נמצאים כעת. לספר את הדרך שהיתה לנו, עד כאן, ולזהות ולהפנים את המקום בו אנו נמצאים עתה. לספר את עצמנו כפי שאנו עכשיו. באמצע החיים".
ואחרי הסרט?
החיים ממשיכים. אולי קצת אחרת, אולי עם תובנות חדשות. ואולי הם ממשיכים בדיוק אותו הדבר כי אנו בוחרים להמשיך באותה הדרך. זה הכל עניין של התבוננות ובחירה. "ובעוד עשור או שני עשורים כדאי לעשות עוד סרט כזה J ושוב לראות כמה זזנו והתפתחנו. אני לא עשיתי סרט בגיל 50 אבל בהחלט כתבתי פוסט מסכם שמשמש אותי עד היום שוב לקבלת פרספקטיבה. בטח עוד כמה שנים תתעורר בי שוב התשוקה לתעד את המשך הדרך…"

לקראת סוף שיחתנו, מיכל מזכירה לי מה באמת חשוב בחיים:
"מטרת המסע היא הדרך!
לא להגיע לאנשהו, ליעד מסוים.
מה שחשוב זה ללמוד להנות מהמסע, להנות מהפרחים והשבילים הצדדיים
ולצעוד בה לאור הערכים, החזון והאמת האישית שלנו"
(ואם תהיו מספיק חדים תוכלו למצוא את המשפט הזה בגוף הסרט)

—–

ואני, רגע לפני גיל 40,  אני בוחרת לצאת למסע המאוד אישי הזה דרך סדרת שיחות/ראיונות שאעשה עם כמה חברים קרובים (שגם הם חוגגים 40 שנות חיים) על עצמנו, על מה שהיינו ועל החיים בכלל.  אני לא יודעת מה יצא מזה. אני לא יודעת לאן זה יוביל אותי, אבל ככה זה כשיוצאים למסע – יש נקודת התחלה, יש תכנונים, יש נקודת יעד… אבל אין מושג מה יקרה בדרך או איך נגיע לסופו…

הסרט של מיכל – חלק א' (לחלק ב' ניתן להגיע מחלק א')

ואתן/ם? עשיתם לעצמכן איזושהי מזכרת משמעותית "ככה סתם" באמצע החיים?

ואם הפוסט הזה נתן לכם רעיון, אם השאלות האלו מסתובבות בראשכן/ם ללא סדר, מוזמנות/ים לדבר איתי ונחשוב ביחד איך לסדר אותן.