מציאות נושכת – הסיפור של רותם וזוהר כרמי

את רותם פגשתי לראשונה בפרלמנט של יונית צוק (מומלץ בחום, דרך אגב, אבל זה לפוסט אחר). באחד המפגשים היא אמרה לי "אני רוצה לעשות סרט על יום בחיינו. שאנשים יראו איך מתנהל בית שיש בו חולה ALS". הופתעתי. ככה פשוט, לבוא לראיין ולצלם?. כן. ככה פשוט. אני רוצה שאנשים יראו. שידעו… אהבתי את הרעיון. את הפשטות, האוטנטיות.

דיברנו עוד כמה פעמים בטלפון, קצת שאלתי עליה ועליהם ועל החיים בבית. קצת קראתי על ALS  (לפני זה לא ידעתי על זה כמעט כלום), והרבה קראתי  בבלוג שלה.  חשבנו ביחד על כמה סצינות שנביים עם הילדים שיעבירו את תחושת ההתנהלות בבית (בוקר, לילה, ארוחת ערב). יום הצילומים היה מתוכנן מראש וידעתי מה אני רוצה לצלם, מה אני רוצה לשאול, מה אני רוצה שהיא תגיד. אבל יש תוכניות ויש מציאות…

תוכניות לחוד  ומציאות לחוד…

האמת, אני כבר יודעת את זה, כי זה קורה לי בכל יום צילומים, ועדין אני תמיד מתכננת, מתסרטת בראש את הדברים. איך יהיה, איפה נצלם, מה אשאל וכו'. למה? כי זה קשה לי להכנס ככה פתאום לחיים של מישהו. רק לרגע. רק להציץ. גם אם הזמינו אותי… זה מרגיש כמו לעבור לרגע לעולם אחר. לעולם של מישהו אחר ועוד עם מצלמה ומקרופון. ואני אף פעם לא יודעת איך המצלמה תשפיע על המצולמים. בתוך כל החוסר וודאות הזו, אני צריכה שליטה (גם אם היא אשליה, וגם כשאני יודעת שזה אשליה). אז אני מתכננת ומתסרטת, לומדת ויורדת לפרטי פרטים.
—

הגענו למושב מאור, למשפ' כרמי בצהריים. בהתחלה הדברים עוד הלכו כמתוכנן – רותם וזוהר היו בבית ושני העובדים הזרים. צילמנו קצת מסביב, את הטיפול בזהר, את רותם בבית. קצת התחלנו לדבר על היום-יום, ואני בראש חושבת לעצמי, רגע רגע זה לא מוקלט. עוד לא חיברנו לך את המקרופון. עוד לא פתחנו ציוד, לא מיקמנו מצלמות… וככה, בלי ששמתי לב רותם התיישבה ליד זוהר והתחילה לדבר. איתו ואיתנו. ותוך כדי, החיים ממשיכים ונדחפים כל הזמן – טלפונים, דאגה לעובדים שאיתה, דאגה לילדים, וצריך גם לדבר עם אמא. ויש עסק ולקוחות והרצאות…

ופתאום היא עוצרת. מסתכלת עלי ואומרת: ככה זה נראה. זה החיים שלי. חכי חכי כשהילדים יגיעו…

צחקנו. ואני הבנתי באותו רגע ששוב אני מנסה לסדר את המציאות,ושזה חסר סיכוי. אני יכולה להפסיק להשקיע את האנרגיות שלי בכיוון הזה, ופשוט לשחרר. לסמוך על הצלם שאיתי שהוא רואה הכל ויודע מה הוא עושה. ולסמוך על עצמי ופשוט להיות פה. להיות ולראות.

לראות את המציאות של רותם

לראות את זוהר בכורסא. לראות את ההתנהלות עם העובדים הזרים. לראות את הילדים כשהם באים הביתה. לראות אותה מתפנה אליהם, משחקת, מחבקת, מדברת, מלמדת, מחנכת. לראות אותה אמא. לראות את ההתמודדות שלה כשהקשיים עולים, כשדברים לא הולכים כמתוכנן. לראות את האהבה שלה לזוהר והצורך להמשיך ולתקשר איתו. לראות אותו מגיב אליה בתזוזה קטנה של שריר הפה ולדעת שהוא שם.

לראות את הנחישות שבה לתת לילדים חיים "רגילים ונורמליים" – חוגים ופעילויות, וחברות שבאות אחה"צ.  את היכולת שלה לדבר על הכל עם הילדים, לא להסתיר מהם, ואותם בהמשך שואלים, מספרים ומדברים עם ועל אבא.

יכולתי לראות בית בריא. כן. עם המחלה – זהו בית בריא. בית בו מדברים על הדברים, בו יש מקום לכל מגוון הרגשות – לשמחה, לכעס, לקושי, לבכי.  בית שמדברים בו באמת אחד עם השני, מספרים, משתפים. אין סודות. בית שיש בו גבולות וחוקים ביחד עם גמישות, רגישות והמון שמחה
בית מלא באופטימיות ואהבה. באמת.

—

יצאתי בערב בדרך חזרה הביתה מלאה במחשבות ומוצפת ברגשות. מזל שהיתה לי כמעט שעה נסיעה…

חשבתי עליה ועל הדרך בה בחרה להתמודד עם המציאות  שלה – בפתיחות, בכנות, בהתבוננות ישירה ואמיצה על הכל – על מה שיש, על מה שאין.
ושוב למדתי שאי אפשר לשנות את המציאות,
אי אפשר לשלוט בה או לביים אותה.
וכשמנסים – בד"כ זה לא מצליח.
אפשר רק
להישיר אליה מבט, עם או בלי מצלמה
להיות נוכחים בה ולהרגיש אותה
לעשות מאמץ להוציא ממנה את הטוב ביותר
ובעיקר לזכור שבכל רגע נתון אנחנו יכולים לבחור איך להגיב אליה ומה לעשות בתוכה

תודה רותם על הפתיחות, הכנות, האומץ לדבר את הדברים – בבלוג, בסרט ובכלל

ממליצה בחום לעקוב אחריה  בפייס

ולשמוע אותה בהרצאה שלה אופטימיות למרות הכל

הנה התקציר (הסרט המלא מוקרן בהרצאה)