כמה התגעגעתי להודו. האמת, לא ידעתי את זה עד שהגעתי…
כבר כשיצאנו משדה התעופה בקוצ'י, חיכה לנו הנהג שלנו עם ריקשה ולקח אותנו לעיר. בשניה נזכרתי בהודו – הריחות, הרעש, הלכלוך, הצפירות, הצפיפות, החום… זה לא נשמע משו, אבל כל התמהיל הזה ביחד עם תחושת הרפתקנות ויציאה למסע, ריגשו אותי ומלאו אותי באנרגיות ושמחה (למרות 30 שעות של טיסות וקונקשנים…)

הטיול הזה הזכיר לי שמה שחשוב זו הדרך (גם בחיים, לא רק בטיול  ). היעדים כמובן חשובים, אבל ההפתעות, המתנות הקטנות קורות בדרך. המפגשים האנושיים, העצירות הלא מתוכננות, השיחות שבדרך – כשמחכים, כשנחים, כשנוסעים ממקום למקום. כל אלו, הם שנותנים את הטעם המיוחד לטיול, הם התבלינים…
הפעם נסעתי עם חברה שגם היא צלמת. זה הפך את הטיול שלנו למשהו אחר, לחוויה תיעודית וצילומית מענגת.  עצרנו במקומות קטנים לאורך הדרך, כאלה שלא 'מתויירים',

צילמנו את האנשים בעבודה, צילמנו אותם בבתים, או סתם בדרך… הם שמחו ושיתפו פעולה, התעניינו בנו ובתמונות. המצלמה הפכה להיות ה-ice breaker. הדבר המחבר בין האנשים, פותח שיחה, מרכך ומקרב

 

קרלה (Kerla), היא מדינה בדרום הודו היושבת על שפת האוקיאנוס ההודי ומלאה בנהרות. זו אחת המדינות המשכילות והעשירות בהודו (מעל 95% יודעים קרוא וכתוב), מה שהופך את החוויה בה לאחרת ושונה משאר הודו. כמעט ולא נתקלנו בעוני ובעליבות, רוב האנשים שפגשנו היו אדיבים, פתוחים ונכונים לשיחה.

כשהתחלתי לסכם את הטיול ולעבור על התמונות, למחוק, למיין, לסנן ולקטלג הבנתי שהטיול היה על האנשים. ההתבוננות בהם, המפגשים איתם, ובעיקר הנשים. הן משכו את תשומת ליבי יותר מהגברים – התפקידים שלהן, מקומן ומעמדן בבית ומחוצה לו, היחס אליהן, התפיסות שלהן את העולם שסביבן. שבתה את ליבי השמחה שלהן, הפתיחות והכנות. הפתיע אותי הרצון שלהן להכיר ולשמוע עלינו, על חיינו ועל איך אנחנו תופסות אותן.

אנשים בעבודה

הדייגים

קוצ'י (Cochi) היא העיר השניה בגודלה בקרלה  וידועה ברשתות הדיג הענקיות והמרשימות שלה. לאורך כל המזח פרוסות הרשתות הללו. במיומנות מדהימה ותיאום מושלם הגברים משליכים את הרשתות למים וכעבור כמה דקות מרימים ואוספים את כל הדגים שנתפסו. הם כבר מכירים את הסקרנות של התיירים ולקראת השקיעה עושים להם הצגות תכלית.

הכובסות

אני שונאת לעשות כביסה, אבל מאוד אוהבת לצלם את זה.  יש בבגדים תלויים הכל – צבעים, צורות, תנועה, תרבות שלמה. יש בזה חיים. באחד הימים בקוצ'י נסענו למכבסה עירונית ענקית. זה היה מרשים ביותר, הגודל, כמות הבגדים והעבודה שנעשית בדייקנות ומיומנות. כל אחד יודע את תפקידו, והכל מתנהל כמעט ללא דיבורים.

 

קוטפות התה

אזור מונאר מרהיב ביופיו. ההרים העצומים, מטעי התה הבלתי נגמרים. המון גוונים של ירוק. לשתי צלמות כמונו, זה היה תענוג צרוף. לא יכולנו להפסיק לצלם…
הכביש צר ומתעקל, ומאחורי כל עיקול נפתח עוד מטע תה, עוד עמק מרהיב ביופיו, עוד נקודת תצפית ששווה לעצור בה

 

הקוטפות הן נשים שכל יום, כל היום, עוברות מחלקה לחלקה של מטעי תה, ועם מספרים מיוחדות קוטפות את עלי התה, אורזות בשקים ומעבירות למשאית. רק נשים. הגברים היחידים שראינו במטעי התה היו מנהלי העבודה. תהינו למה זה ככה? איך זה שרק נשים עושות את העבודה הקשה הזו?  אבל הנשים עצמן לא נראה שהן חשות את זה (לפחות לא ראינו את זה עליהן. אבל לא הצלחנו לתקשר איתן כדי לשאול אותן). הן היו מאוד נעימות וחברותיות. הן לא הפסיקו לדבר ביניהן, לצחוק, וכשראו את ההתעניינות שלנו בהן, אפילו ביקשו עזרה בלהוריד שקים…

 

אנשים בבית

בבתים פגשנו בעיקר נשים וילדים.  רובן ישבו בפתח בתיהן, או עסקו בעבודות הבית. הילדים היו סביבן. הגברים – כנראה בעבודה. הן היו מאוד חייכניות ומזמינות. ניסו לדבר איתנו ולהבין מי אנחנו ואיך הגענו לכאן, ולמה אנחנו מתעניינות בבתים שלהן.  הן שמחו מאוד לראות את התמונות והשתעשעו איתנו ועם המצלמה.

באלפי (Alapy) יצאנו לשיט נהרות. בחניית הלילה עגנה הסירה בפתחו של כפר שכל חייו מתנהלים על גדת הנהר. הכפר כולו הוא שורת בתים, משני צידי הנהר. כל הנשים והילדים דוברי אנגלית, כך שהיה לנו קל ופשוט יותר לתקשר איתן. הן היו מאוד פתוחות ושמחו לדבר איתנו, לשמוע עלינו – מי אנחנו, למה הגענו לכאן, ולמה אנחנו מצלמות כל הזמן. הן לא הצליחו להבין מה מעניין אותנו בחיים שלהן שנראים להן כ"כ שגרתיים ובנאלים. נראה שזה קצת הביך אותן המחשבה שחייהן מעניינים בעיני מישהו…

אנשים בדרכים

את רוב הנסיעות שלנו עשינו עם נהג, מה שאפשר לנו לעצור לאורך הדרך כשראינו משהו ששווה לצלם… לרוב אנשים, את אלה שפחות רגילים לראות. אלו שלא עושים 'הצגות' לתיירים אלא חיים את החייהם. כך היה במונאר עם הקוטפות, בכפר על גדות הנהר, בורקלה וסביבותיה, בטיול בג'ונגל בהאוולוק (איי אנדמן).

הטיול הזה היה כולו סביב תנועה. לזוז מאזור הנוחות, לצאת מהקיבעון והקיפאון. להיות בתנועה.
להרגיש את הרוח על הפנים, להתבונן בנוף, להפתח לחוויות חדשות ומפגשים אנושיים מיוחדים, לשחרר דברים שאחזתי בהם יותר מידי ולפנות מקום לדברים חדשים,
להעיז לעשות דברים קצת אחרת, להתפעם, להתרגש, לפחד, להעיז…
להזכיר לעצמי
שהיעד פחות חשוב, חשובה יותר הדרך,
ובה מתגלות ההפתעות וקורה הקסם…

אני אמשיך להתענג על החוויות ולהתגעגע להודו, עד לפעם הבאה…

—–

מוזמנים להרשם לבלוג ולקבל עדכונים, סיפורים, ומפגשים אנושיים